דיאנה פקחה את עיניה לאט והביטה סביב תהתה היכן היא נמצאת.
היא קמה וניגשה אל הדלת, מושכת אותה, שומעת קולות מובחנים, היא התקדמה לכיוון המהומה.
היא חשה בכאב חד פתאומי בצידה, דבר שגרם לה ללחוץ על הכאב ולהרגיש במגע של משהו חם ודביק ולהבין שהיא פצועה, בזמן שהיא מדדה אל החדר עם הקולות שם נפלה תשושה.
“דיאנה! את עדיין לא בריאה מספיק .”
היא שמעה קול קורא.
ראייתה הייתה מטושטשת ולכן לא יכלה לזהות את פניו של האדם הנטוי מעליה, כששקעה שוב מחוסרת הכרה רק כדי להתעורר כעבור שעות עם ראש פועם.
זו הייתה חברתה הטובה גאיה ובעלה דיוויד, השניים ישבו בכיסא לידה.
“ברוך שובך” פניה של גאיה שיקפו תחושת הקלה.
“מה קרה” דיאנה התיישבה זקופה יותר.
דיוויד מלמל: “אנחנו לא על כדור הארץ.”
“למה אתה מתכוון?” מבטה נראה מודאג
“המלחמה הארורה הזו והמגיפה שבאה אחריה סיימו הכל … כבר אין כלום …”
אמר דיוויד במרירות.
“הכל נמחה … אנחנו כאן כבר עשרים יום.” גאיה המשיכה
"ואני …? הייתי כאן לאורך כל הזמן זה …?" דיאנה ניסתה לעכל את המידע.
“אז איפה אנחנו? איפה ליאון?” שאלה דיאנה בנימה חדה.
“אנחנו בחלל … אנחנו בדרך לאבזו 1, רק אנחנו, האלוף ומשפחתו, משפחת המפקד וכמה חיילים נשארנו על הספינה הזו”. ענתה גאיה
“איפה ליאון?” דיאנה נשמעה עכשיו היסטרית.
“ליאון לא איתנו, דיאנה. אחרי שאיבדנו את המלחמה, הרבה אנשים נעלמו. הוא זה שהביא אותך לספינה אחרי שהופלת, והוא היה אמור לבוא איתנו. אבל הוא נעלם ולא מצאנו אותו בשום מקום.” ענתה גאיה שוב, כשהיא אוחזת בידה ומלטפת את שערה בעדינות.
דיאנה שקעה באטיות, היא סירבה להאמין שלאון מת או נעלם.
היא הייתה בטוחה שהוא עדיין בחיים.
פתאום נשמעו קולות של התרגשות, דייויד וגאיה מיהרו לצאת, קצת אחר כך הם רצו חזרה פנימה לפינה בה שכבה דיאנה.
“הגנרל מצא כוכב לכת מסוג M, זה מוזר, הוא לא מופיע במפות ונראה כאילו הוא הופיע משום מקום, נראה גם כי אין בו פעילויות אנושיות.” גאיה הכריזה בהתרגשות.
דיאנה קמה לאט ויצאה בדיוק כשהגנרל הנחית את הספינה מטה אל הכוכב.
אחרי האפוקליפסה ואובדן אהובה, מה יהיה הלאה?
היא יצאה מהספינה ונשמה את האוויר הצח, המקום החדש הזה נראה פנטסטי, עם זאת היא לא הייתה מאושרת, היא התאבלה על אובדן חיים עלי אדמות על אהובה ליאון.
הוא נלחם באומץ לצידה עד שהיא נפלה מחוסרת הכרה.
המחשבה שהוא לא יחזור הכתה בה כמו אלפי תופים שתופפו על ליבה המדמם מרוב בכי.
היא קיוותה שהוא יחזור אליה, ליאון שלה, אבל ידעה שזה היה רק חלום.
בזמן שמחשבותיה היו עמוסות, הופיעה מולה דמות, במקום המוזר הזה גם הציפורים שצייצו, היו שונות מהציוצים של כדור הארץ ובכל זאת הציוץ שלהם היה ממכר.
הדמות התחדדה לאט לאט, כאילו יצאה מתוך ערפל קסום,
“האם זה חלום”? דיאנה שיפשפה את העינים, היה קשה לה, היא חשבה שהיא עדין מטושטשת בגלל איבוד הדם, אולי זאת הזיה.
אך צרחת ההפתעה מאחוריה של גאיה ודייוויד שיצאו זמן קצר אחריה, גרמו לה להבין שלא מדובר בהזיה.
גם המגע היה אמיתי כשהדמות נגעה ברכות בלחייה.
מולה עמד בריא וחזק, זה היה ליאון.