היו היתה פעם ממלכה רחוקה-רחוקה, בה חיה נסיכה בשם אווה. ממלכתה של הנסיכה אווה הייתה מקום קסום, שבו קרו דברים יוצאי דופן.
הנסיכה אווה הייתה טובה מאוד ולכן כל משרתיה אהבו אותה מאוד, היא תמיד נתנה להם מתנות וגם נהנתה לבלות איתם.
זאת הסיבה שמשרתיה תמיד אמרו:
"כמה טובה הנסיכה אווה שלנו, היא הטובה מכל הנסיכות."
אבל יום אחד קרה משהו בממלכה הקסומה ההיא.
דרקון גדול, עם ניבים חדים וכנפיים ארוכות, הופיע.
הדרקון, זלל ואכל את פירות עצי הממלכה, שהיו הגדולים והטעימים ביותר בעולם כולו.
וכשהדרקון היה צמא, הוא שתה כמעט את כל מי הנהר, והשאיר את התושבים ובעלי החיים ללא מים לשתות.
וכשהדרקון השתעמם, הוא הפחיד את אנשי הממלכה ההיא.
"חייבים לעשות משהו עם הדרקון הזה" אמרה הנסיכה יום אחד
"אחרת, נצטרך לעזוב את הממלכה שלנו ..."
לשמע דבריה של הנסיכה אווה, אבירים רבים עם שריון נוצץ החליטו ללכת ולהתמודד עם הדרקון.
אבל, תמיד קרה אותו דבר: האבירים עזבו בבוקר, מוכנים להתמודד עם האויב הגדול של אותה הממלכה, אך בערב חזרו, מוכים, חבולים, מלוכלכים ועייפים, רק בגלל שלא הצליחו להביס את הדרקון.
אין ספק שהדרקון היה חזק.
כל אחד מהאבירים בשירות הנסיכה אווה ניסה להביס אותו, אך איש לא הצליח לעשות זאת.
תושבי הממלכה ההיא דאגו יותר ויותר, מכיוון שהם יצטרכו לעזוב את בתיהם באותו מקום יפה וקסום.
והם לא רצו לעזוב.
יום אחד הנסיכה אווה החליטה שגם עליה לעשות משהו.
אז היא אמרה לעצמה שהיא זו, שצריכה לתתמודד עם הדרקון.
רעש גדול נוצר בממלכה כל התושבים, כל אנשי המשפט, כל האבירים, אפילו כל המשרתים שלה התנגדו שהיא תלך.
אבל הנסיכה אווה היתה נחושה והחלטית.
הנסיכה קלע את שיערה הארוך והזהוב לצמה, לבשה שריון זהוב כבד, המיועד לאבירים האמיצים ביותר. היא החזיקה חרב גדולה המיוצרת על ידי הנפח הטוב ביותר ופנתה לעמה:
"חובתה של נסיכה היא לדאוג לממלכתה וכרגע הממלכה שלי זקוקה לי.
"אני אוריד את נטל הדרקון מהממלכה שלנו ואביא שוב שלום" כך אמרה הנסיכה לפני שעזבה.
כשעברה כמה קילומטרים, והתרחקה מהארמון, הנסיכה, הסירה את שריון כבד והניחה אותו יחד עם חרב ליד אבן. היא ידעה שכל אבירי הממלכה, אפילו עם הנשק הטוב ביותר והשריון, לא הצליחו להביס את הדרקון, ולכן עליה לחשוב על אסטרטגיה אחרת.
הנסיכה הלכה למקום בו התגורר הדרקון, אך היא לא מצאה אותו בשום מקום.
"איפה הדרקון?" חשבה הנסיכה.
ואז היא הבינה שהיא יכולה למצוא את הדרקון על פי עקבותיו, שכן בכל מקום שהדרקון הלך הוא השאיר שובל של קשקשים.
הנסיכה אווה עקבה אחר שביל הקשקשים, שהוביל אותה למערה גדולה.
שם בתוך המערה שמעה צרחות של כאב.
"הו, כואבת לי הכף!" מישהו צעק בתוך המערה.
"הקול זה...של מי הקול" חשבה הנסיכה.
ואז הדליקה הנסיכה לפיד ונכנסה בזהירות למערה, רק כדי לגלות שהדרקון הגדול נשאר יושב, מביט באחת מכפותיו שנראתה אדומה ונפוחה.
"אני רואה שיש לך משהו על הכפה שלך, אני גם רואה שזה מאוד כואב לך" אמרה הנסיכה.
הדרקון, שלא הבחין בנוכחותה, קם ונראה שוב זועף ומבעית.
"מי אתה? ומה אתה עושה בתחום שלי ?!" הדרקון צעק עליה והראה את שיניו החדות.
הנסיכה אווה נבהלה מהדרקון הגדול, אבל אז חשבה על ממלכתה, וזה נתן לה את האומץ להתקדם ולומר לדרקון:
"אני הנסיכה אווה וזו הממלכה שלי" אמרה באומץ רב.
"לא אכפת לי, אני אנצח אותך כמו שהכיתי את כל האבירים שלפניך!" ענה הדרקון.
הנסיכה חשבה וידעה שהיא לא יכולה להתמודד מול הדרקון, מכיוון שאין לה חרב או שריון, או את הכוח. במקום זאת, היא חשבה להציע עסקה.
"מה דעתך שנעשה עסקה, דרקון? ברור שמשהו לא בסדר בכפה שלך, אני יכול לעזור לך, אך בתמורה, עליך להפסיק להטריד את ממלכתי ואת עמי, "הציעה הנסיכה.
הדרקון, שהיה בטוח שהנסיכה לעולם לא תוכל לעזור לו עם כאביו בכפה, קיבל את העסקה.
ואז הוא התיישב והושיט את כפו אל הנסיכה.
לנסיכה אווה זה היה קשה, שכן בתוך המערה לא היה אור טוב במיוחד. אבל פתאום היא הבינה שממש באמצע כפה של הדרקון יש שבב עץ מאוד קטן, כל כך קטן שכנראה נעלם מעיני הדרקון.
בזהירות, החלה הנסיכה להסיר את שבב העץ. כשהבינה שזה לא סתם שבב עץ, אלא קצה של ענף עץ, שהיה דק וגם ארוך מאוד.
לאחר שהוציאה את שבב העץ מכף רגלו של הדרקון, היא חבשה את הרגל והדרקון.
מופתע, ורגוע, עשיו שהשבב לא הכאיב יותר, הדרקון הודה לה.
"עסקה היא עסקה ואת עמדת בהבטחתך, לכן אני אעזוב את הממלכה הזו ..." אמר הדרקון, ונראה קצת עצוב.
"אבל אתה לא צריך לעזוב את הממלכה" הנסיכה ענתה
"כל עוד אתה לא עושה דברים רעים, כמו לשתות את כל מי הנהר או לאכול את כל הפירות, או להפחיד את התושבים אתה יכול להישאר. יש מקום לכולם בממלכה שלי "אמרה לו הנסיכה.
הדרקון הנהן והבטיח לנסיכה שהוא יהיה טוב. עד כדי כך שהוא אפילו הטיס אותה לטירה, שם המתינו לה כולם מודאגים לגורלה של הנסיכה האהובה.
כשהייתה מול עובדיה דיברה:
"תושבי הממלכה, אבירים רבים ניסו להביס את הדרקון בדו קרב אך מעולם לא הצליחו.
עם זאת, לאחר שדיברנו, אני והדרקון, הצלחנו לעשות עסקה, הוא לעולם לא יעשה דברים רעים יותר בממלכה, ולכן יוכל להישאר בממלכתנו וכולנו נחיה יחד בשלום"אמרה הנסיכה, שמחה מאוד.
כך תושבי הממלכה למדו: שקרבות לא תמיד פותרים בעיות. ועדיף לדבר ולפתור בעיות על ידי משא ומתן.
מאז, הדרקון הפסיק לעשות דברים רעים להפך הוא עזר לתושבי הממלכה וכולם חיו בהרמוניה באותה ממלכה נפלאה, כל זאת בזכות נסיכה טובה וחכמה מאוד.
הסוף.