היו היה פעם, חתול קטן, שגר מתחת לגבעה ליד נהר שבו הדגים יוצאים לשחק.
אך החתול הקטן מעולם לא ראה את הדגים משחקים, כיוון שפחד מאוד לצאת מהמערה.
שמו היה טורי, פַּחַד! כן! הפחדים שנטעו בו, לא היו משהו שהוא בחר, אלה, היו משהו שהפך לחלק ממנו בגלל הסיפורים ששמע.
כמו הוריהם לפניהם, כך גם הוריו אמרו לו שהם אף פעם לא אמורים לצאת מהמערה, כי מה שמחכה להם מחוץ למערה הוא רק מוות.
איש לא ידע כיצד נולד הפחד הזה, אך הוא היה מושרש דורות אחורה, כך, תמיד אמרו לו שהמערה מספקת להם את כל מה שהם צריכים, ולכן הם לא צריכים לדאוג, וממילא אין מקום עלי אדמות יותר יפה מהמערה.
אבל, טורי היה סקרן, הוא תמיד רצה לדעת מה יש בחוץ:
"מאיפה האור, אמא?" הוא שאל בכל פעם שקרני השמש היו חודרות למערה:
"זה כל כך קסום, אמא", הוא התפעל בכל פעם שאור הירח חדר בלילה.
בשביל טורי הקטן זה מרגיש כמו גן עדן, ובכל זאת מעולם לא הייתה לו הזדמנות לראות את מלוא מראהו של העולם, כמו באגדות ישנות על השמיים.
הרצון של טורי לראות משהו חדש ולחוות חוויה ייחודית המשיך לצמוח כמו עצים מטופחים בחומרים מזינים טובים. עם זאת, שורשי הפחדים שנוצרו בו מהסיפורים ששמע לא הפסיקו לענות אותו. בליבו תמיד קיננה ממחשבה:
“עוד יגיע היום ואדע מה נמצא מחוץ למערות האלה, אני אראה מה זורח ביום ומה משתקף בתוך המערה בלילה."
יום אחד, תוך כדי טיול בקצה המערה, בעודו מוקסם מאור הירח, הוא החליק והתגלגל אל מחוץ לגבולות המערה, נופל על עלים רכים בחוץ.
תחילה, הוא היה מבועת, אבל הריח הטוב של העלים, הבריזה וציוץ הציפורים הרחק, הרגיעו אותו ועוררו את סקרנותו. בהיסוס רב טורי החליט לצאת עוד קצת.
הוא עקב אחר השתקפות הירח כאשר איש לא צפה ונשאר בחוץ עד שהשמש זרחה לפני שחזר.
זה היה מפחיד, אבל הוא היה מוכן לקחת את הסיכון.
למרות התרגשותו הוא הסתיר את סודו, אבל בלילה השני, כשההשתקפות אור הירח שוב משכה את תשומת לבו של טורי, הוא התגנב החוצה מהמערה מבלי לאפשר לאיש להבחין, ולראשונה בחייו, הוא ראה את יופי העולם כפי שמעולם לא ראה.
יופי מתואר רק כגן עדן, זה היה כל כך מדהים שטורי בהה עד הזריחה, והוא המשיך לחקור עד שעות הבוקר המאוחרות בלי להבין שכולם חיפשו אותו.
הפעם, שטורי חזר למערה, הוא לא הצליח לשמור על ההתרגשות שלו לעצמו, הוא רץ פנימה למערה וסיפר לכולם את סיפורו, ואז אמר:
“כולנו היינו בשעבוד למערה שהפכה לכלוב שלנו, כולכם חייבים לראות את היופי בחוץ. זה ממש גן עדן בחוץ. ”
בהתחלה, הם לא האמינו, הם חשבו שהוא פזיז וחסר אחריות, אך טורי כבר לא פחד, ובפעם הבאה שבילה יום שלם בחוץ הוא חזר עם פרח, וכך הוא הצליח לגרור אחריו את כולם כדי לראות הכל:
לראות את יופיו של הנהר עם הדגים, את יופיים של הפרחים ובעלי חיים מקסימים, הציפורים המצייצות, והבריזה הנעימה.
אז הבינו כולם ששום דבר לא שמר עליהם בשלשלות בתוך הכלוב, אלה הפחד עצמו, רק הפחד מנע מהם לראות את יופיו יוצא דופן של העולם ואת הסקרנות לחקור אותו.
או אז, הם החליטו ללכת רחוק יותר, מהמערה, וככל שהם התרחקו מהמערה, פחדיהם הלכו ודעכו.
כל זאת, בזכות חתול קטן ואמיץ. הסוף