הרחק בצפון, היו קיימים כמה צמחים מוזרים ופראיים, אלו גרמו לאבדות כבדות ולהרס לעיירה קטנה.
במשך למעלה מעשרה עשורים, הצמחים האלו עינו את בני האדם, הצמחים נוצרו כתוצאה ממחקר, מחקר זה הוביל למהומות שכמעט גרמו לתושבי העיר לכליה.
עד שחוליה מיוחדת עם שריון מפותח נשלחה למקום, למקור הצמחים.
בציר התחתון של העיירה, עמד בניין ישן מבודד מיתר הבניינים המודרניים, האנשים נעקרו מהאזור, והיה ברור למדי אם לשפוט לפי השורשים הלחים המתפשטים שהשתלטו על המקום, הוכחה לכך שהתרחש שם פיגוע.
קלואי הובילה את הצוות שלה בזהירות לתוך הבניין, בפנים היה מפחיד יותר מאשר מבחוץ ולא סתם זה הדהים אותם, אינספור גופות היו מפוזרות בכל פינה, יותר מאלו שראו קודם לכן, רובן עם צמחים שצמחו מתוך הגולגולת שלהם, חלקם סתם פגרים וחלקם עם שורשים שמצאו דרכם דרך ארובות העיניים.
"אויי!" קלואי נדהמה מהסצנה הלא נעימה הזו.
ליאו עבר בין הגופות, בזהירות מדלג מעליהן ככל האפשר, דן היה עסוק בכריתת אלו שנותרו תלויים, ושאר החיילים על הקרקע עמדו ורק בהו במבוכה.
קלואי, שחשה בסכנה, דיווחה למדענים המעטים שנותרו בסביבה, והם מיהרו לרוץ ולנטוש את עמדותיהם, החיילים לעומתם עמדו מאחור והתכוננו לפתוח באש על העצים במידה ויתקפו עוד.
ברובים שהם הביאו איתם היו כמה מכלים מיוחדים, שנועדו להמית את הצמחים, קלואי הסירה אקדח מהחליפה שלה והחזיקה אותו על מעמד, האקדח התחיל להתרחב ולהתעצב לאקדח גדול יותר, אותו היא החזיקה בשתי ידיים.
ליאו הוציא חרב, שהיה ספוג בכימיקל, שכל חלק בצמח שבו הלהב פגע אותו צמח קמל מיד.
"וואו!" הוא קרא בהפתעה, לאחר שהמעיט בכוחה של החרב.
המצב נעשה אלים יותר, יריות וחיילים שהסתבכו, התכווצו והתפוצצו כששורשים החלו לצלל ולחדור מבעד לגופם של כמה מהחיילים, אלו צרחו מכאבים בזמן ששהשורשים פרצו מתוכם.
כמה מהחיילים ברחו בפחד ואימה.
דן, שהתאבן מבעתה למראה הזוועה הזו, פנה גם הוא לברוח מיד, אבל שורש משתולל פרץ מהאדמה ועבר דרך גבו, פורץ מחזית גופו ומשקשק אותו באוויר.
עבדול, שנשא מסור שרשרת המצופה גם הוא בחומר הכימי, השתמש בו ביעילותו רבה עד שנתפס בכמה מהשורשים שאותם לא הצליח לחתוך, השורש חדר לדמו ועשה את דרכו פנימה דרך נחיריו ופיו.
ליאו שראה זאת ורץ לעבר עבדול, בניסיון להצילו, אבל הוא לא הספיק להתרחק כשגם לתוכו צלל גבעול;
קלואי צעקה וקפצה לעברו כדי לחתוך את השורש באמצע, אך ליאו עם החצי השני בתוכו נפל לזרועותיה, היא תפסה אותו והשכיבה אותו בזהירות.
בן השתעל דם, הרים את מבטו אליה, כל גופו רטוב מדמו. היא בהתה בו בחמלה, דמעות זלגו מעיניה: "אני מצטערת, חבר," אמרה, והניחה בעדינות את ראשו לאחור.
מיואשת, היא בכתה זמן מה ואז הוציאה חומר נפץ, עצמה את עיניה ונתנה לפיצוץ לקחת גם אותה,
כדי לסיים את הכל.