אמא צביה והעופר שלה נדדו בשלווה בבקעה מיוערת לקרני השמש המנומרת. אף על פי שניסתה לא לדאוג, הרגישה הצביה, חרדה מתמדת לגבי בנה היקר המשוטט.
בוקר אחד, העופר הסקרן חמק הרחק מעיני אמו אל האחו עטוף פרחי בר המקסימים. מרגל אחרי פריחת תכלת יפיפייה אחת, העופר קטף אותה בעדינות ונשא אותה בחזרה אל הבקעה, לתת אותה מתנה לאמו.
אבל, אימו הצביה מיד שראתה אותו, נזפה בו בחריפות על שהעז לנדוד הרחק.
העופר הסתובב והלך מדוכדך לתוך היער, עדיין אוחז בפרח.
בעודו מתהלך ללא מטרה עם דמעות בעיניו, הופיע לפתע זאב נוהם. העופר הקטן רעד מפחד.
בדיוק בזמן, הצביה יצאה מתוך השיחים והציבה את עצמה בין העופר שלה לבין הטורף המרושע,
מכוונת את הקרניים החדות שלה כלפי הזאב הנוהם, היא פלטה אזהרות מאיימות, רקעה ברגליה באומץ, מטילה חתיתה.
עד שלבסוף הזאב נכנע והתרחק.
סוף סוף, בטוחה, הצביה פנתה כדי לחבק את העופר שלה.
רק אז היא הבחינה בפרח הכחול המעוך מעט, שהוא עדין החזיק בפיו.
חרטה שטפה אותה כשהבינה שהיא נזפה בו, כאשר כל מה שרצה העופר הקטן שלה זה להביע כלפיה אהבה, דבר שכמעט עלה לשניהם הכל.
הצביה חיבקה אותו, ובעדינות אמרה:
"סלח לי על הכעס שלי מוקדם יותר. הייתי עסוקה בחרדה כל כך גדולה שלא עצרתי לראות את הפרח היפה שהבאת לי. זאת מתנה מהלב שאני תמיד אנצור".
העופר הקטן התמקם צמוד לאמו, הפרח עדיין בפיו.
מכאן ואילך, הצביה לא התמקדה בדאגותיה אלא בהערכת כל רגע יקר עם בנה האהוב.