דפנה, נערה צעירה התאמנה לרסיטל הבלט הקרוב.
המורה לבלט אפשרה לכל הרקדנים לבחור את שגרת הסולו האישי שלהם
בעוד שרוב הריקודים הקלים נבחרו, דפנה בחרה בריקוד הכי מאתגר.
שתי חברותיה הטובות גם הן בחרו בריקוד המאתגר.
אבל, בזמן שדפנה ושתי חברותיה התאמנו תוך שהן מועדות נופלות, ונפצעות,
שלושתן הרגישו מיואשות, יותר ויותר,
כאשר יתר הכיתה יכלה להתפנות אחרי האימונים לדברים אחרים.
החברים לכיתה שצפו בהם התחילו ללחוש,
"הן אף פעם לא יגיעו בזמן לביצוע הסולו שלהן, זה סולו קשה מדי.
"אתן צריכות לעבור לעבור לשגרת סולו קלה יותר כמונו"
הם ניסו לעודד את החברות.
שתי החברות של דפנה נכנעו מהר מאוד לפיתוי ונפנו לרסיטל קל יותר כדי שגם להן יהיה זמן פנוי לבלות עם החברים.
אבל דפנה, מאוד אהבה את הסולו הזה, למרות שהוא היה מאתגר, ולכן היא התעלמה מדבריהם,
והמשיכה להתאמן על שגרת הסולו ללא לאות.
גם שחברותיה ניסו להניאה מתעקשות:
"זה קשה מדי דפנה. תבחרי משהו קל יותר, ובואי איתנו למועדון"
אבל דפנה המשיכה.
היא התאמנה על הסולו כל יום, ושיפרה כל צעד וסיבוב למרות שכל יום
בסיום האימונים החברים ניסו לגרור אותה יחד איתם למועדון, ולוותר על הסולו הקשה.
בליל הרסיטל דפנה הייתה כולה כואבת ומרוגשת, ולמרות זאת היא ביצעה את הסולו המורכב ללא רבב, וזכתה לתשואות סוערות מהקהל מהשופטים ומחבריה.
זה היה סולו מיוחד מאוד וההתמדה שלה השתלמה, היא הובילה אותה להתעלות מעל שאר הרקדנים חבריה לכיתה שבחרו בקלים ושעזבו עם קושי ראשון.
לאחר ההצגה כל חבריה התגודדו סביבה בהערצה ושאלו:
"איך הצלחת? חשבנו שתיכשלי בוודאות!"
אבל דפנה הסבירה שהיא, למרות הזלזול שלהם ביכולת שלה, לבצע את הסולו הזה, היא האמינה בעצמה, והאמונה וההתמדה היא שהובילה להשגת יותר ממה שהיא והם חשבו שאפשר.
ההתמדה שלה השתלמה, מעל ומעבר, כיוון שאחרי הביצוע הזה, דפנה הפכה להיות יותר מסתם רקדנית בלט,
היא הפכה להיות כוכב עולה בעולם הבלט.