הפחד של מגי רק החמיר עם כל יום שעובר. היא ניסתה לשכנע את עצמה שזה רק הדמיון שלה, אבל עמוק בפנים היא ידעה שזה משהו יותר.
היא התחילה לשמוע לחישות מוזרות באמצע הלילה, ולפעמים היא הייתה מתעוררת וגילתה שהקירות נוטפים רפש סמיך ושחור.
מגי ידעה שהיא לא יכולה להישאר בבית הזה יותר, אבל לא היה לה לאן ללכת. ערב אחד, מגי החליטה להתעמת עם הדבר שרדף אותה.
היא ישבה בחושך וחיכתה שיופיע. ואז, כשהיא ישבה שם רועדת, הדמות התממשה שוב למרגלות מיטתה. הפעם זה היה אחרת.
עיניו כבר לא זהרו, אלא היו חללים שחורים וריקים.
ואז, בקול שנשמע כמו אלף צרחות, הדמות דיברה.
"אני צופה בך, מגי. צופה בך במשך שנים. ועכשיו, באתי בשבילך."
מגי ניסתה לצרוח, אבל אחיזתה הקפואה של הדמות החזיקה אותה חזק.
הוא משך אותה אליו, פניו מתעוותים לחיוך גרוטסקי.
"את שייכת לי עכשיו, מגי,"
הוא אמר. "אתהלעולם לא תהיה חופשיה."
ואז, בדיוק באותה פתאומיות שהופיעה, הדמות נעלמה, והותירה אחריה סירחון מגעיל ותחושת אימה שמגי לעולם לא תוכל להתנער ממנה.
היא התרחקה מהבית ההוא, אבל הזיכרון של אותו לילה נשאר איתה עד סוף חייה.
היא חיה בפחד מתמיד מהלא נודע, תמיד תוהה אם הדמות תחזור לתבוע אותה כשלה.
שנים לאחר מכן, כאשר בתה של מגי מצאה אותה מתה במיטתה, היא לא יכלה שלא להרגיש שמשהו צפה גם בה.
היא יכלה לשמוע את הלחישות בחושך, ולראות את הרפש הזולג מהקירות. והיא ידעה, שבדיוק כמו אמה, היא לעולם לא תהיה משוחררת באמת מהדבר שצפה בהם כל הזמן.