אמה רכשה מראה עתיקה במכירת חצר. מוקסמת מהמסגרת המוזהבת המעוטרת שלה, היא תלתה את המראה בחדר השינה שלה. אבל הזכוכית שלה הייתה עכורה וקצת מעוותת.
שאמה ניקתה את המראה, הפסים העכורים התפוגגו אבל במקום לחשוף את השתקפותה שלה, השתקפה מולה אישה מבוגרת המביטה לאחור. אמה קפצה מבוהלת לרגע אבל אז היא צחקה על עצמה, כשהבינה שזה היה רק טריק אופטי.
במהלך השבועות הבאים, אמה החלה לחלום סיוטים, דמויות קמולות, סגורות מאחורי מראה, דופקות בייאוש מנסות לגרד את הדרך שלהם החוצה, מקנאים בחופש ובנעורים, חלומות שהרגישו כמו זיכרונות.
דבר שגרם לה בבקרים לחוש אי נוחות סביב המראה. ולמרות שכשאמה בחנה את המראה וההשתקפותה שלה חזרה אליה, עדיין איך שהוא היא הרגישה כאילו עיניים של זקנה עוקבת אחריה בשקט.
אמה החליטה להסיר את המראה אך גילתה שהיא מחוברת בחוזקה לקיר. כשהיא משכה את המסגרת, תמונה חמקה מאחוריה ונפלה אל הרצפה.
דמה של אמה קפא.
זו הייתה תמונה של מסיבת יום ההולדת ה-10 שלה - וארבה מאחור הזקנה, בוהה בה, ישר קדימה.
ידיה הרועדות של אמה הפכו את התמונה, מאחור היה כתוב:
"זמן המשחק נגמר. אני לוקחת את חיי בחזרה".
אמה צרחה בדיוק כשהזכוכית של המראה התנפצה מאליה.
שניה לפני דפיקת הלב האחרונה, חשה אמה, בשמחתה של האישה הזקנה שיצאה עכשיו לחופשי מדלגת מעל גופתה הרפויה המגואלת בדם.
שנים של מאסר מאחורי הזכוכית. זאת הייתה היא, האני העתידית שלה, מדלגת חזרה
אל החיים שחמקו ממנה, עם תוכניות חדשות מעוותות לשנים הבאות.
הסוף