זה היה נס שהאש לא כילתה אותי.
פטריות, כמו צמחים, פשוט לא יכולות לזוז.
הייתי כאן, לבד, בלי אף אחד סביבי.
במשך ימים הכל היה יבש, והרגשתי מאוד צמאה.
אבל אז ירד גשם והכל השתפר.
צמחים קטנים וצעירים הופיעו מסביבי.
יפים מתמיד העלים הירוקים האלה נראו, כשהם גדלו בעיצומו של נוף שחור ועגום.
אבל הכי חשוב מכולם הייתה נמלה...
שבאופן מוזר, כבר כמה שבועות, מגיעה מדי פעם לשכב עליי.
היא מדגדגת אותי עם הרגליים הקטנות שלה.
היא מסתובבת עד שהיא מרגישה בנוח ואז נרדמת, לכמה דקות.
הלוואי שהיה לי קול לדבר, ויכולתי להיות חברה של הנמלה הקטנה הזו.
אבל אני חושבת שלפעמים, בידידות, אין צורך לומר מילה.
הסוף.